סיפורי אהבה בגיל העשרה

כמה מאיתנו יכולים להיות בר מזל מספיק כדי להחזיר את הרומנטיקה של סיפורי אהבה בגיל העשרה? האם אי פעם תשכח את אהבתך בתיכון? או האם הניצוץ הזה מתעורר לחיים כשאתה נתקל זה בזה שוב. ג'יימי ברלו חולק את שמחת ההתמוססות שלו באהבה.

איחוד בית ספר. תהיתי אם עלי ללכת.

כמעט עבר עשור מאז שבכלל חשבתי על זה.

בחזרה לבית הספר התחייבנו חברי וחברי שננסה לעשות את זה שם בכל שנה, אבל ובכן, ויתרתי על המחשבה הזו ממש בשנה שסיימתי.

אבל אז הפעם, כשעשיתי את ההזמנה, משהו בתוכי האיץ בי להשתתף בה.

ללא שם: מה לעזאזל, בהחלט הייתי יכול להשתמש בלילה נוסף, אמרתי לעצמי.

התקשרתי לכמה מחברי בית הספר הישן ושכנעתי אותם להגיע לשם, והם היו די מופתעים לראות את כל המרץ החדש שבי לעלות לאיחוד השנה.

הציפייה לאיחוד

היום D הגיע, ובערב החם ההוא, לא ציפיתי לשום דבר יוצא דופן, רק כמה גברים משכילים, ולתנופה של נשים מפטפטות.

אבל בפנים הרגשתי התרגשות מוזרה שלא הרגשתי הרבה זמן.

בהיותי בענף הבידור, מסיבות היו הדבר שהתמכרתי אליו, למחייתו. אבל אז, משהו היה שונה הפעם, או שזה היה רק ​​האינטואיציה המחורבנת שלי?

האיחוד במלון הנוצץ היה נחמד, די מעניין. עם כניסת המפלגה, היא הייתה נהדרת! היה כיף לראות את חברי הוותיקים עם כינויים כמו 'מתולתלים' עכשיו עם טלאים גדולים וקרחים. צחקנו ודיברנו כמו ילדים קטנים בכיתה ט '. היה כיף, ותהיתי מדוע מעולם לא טרחתי למסיבות איחוד כל השנים.

זיכרונות מסיפור אהבה בגיל העשרה

ניגשתי לדלפק הבר כדי להביא לעצמי משקה נוסף. תיראתי את עצמי דרך קבוצות של בני נוער בגיל העמידה בשנות העשרים והשלושים לחייהם, שפכתי בירה בזמן שהם צחקו בעצבנות. האיחוד היה כיף, הזכרתי לעצמי. עם משקה ביד, חזרתי לרוחב החדר.

הלכתי לאיבוד במחשבותיי כשרמנתי ללא ידיעה מישהו אחר בתוך חבורה של נשים מצחקקות. התכנסתי יחד והתנצלתי בפניה. היא הייתה יפה מאוד וקיבלה את ההתנצלות בחינניות. עיניה היו מקסימות.

עברתי על פני ועיניה הזכירו לי זיכרון יפהפה. משהו שלא יכולתי לאבד, אבל ניסיתי לשכוח בכל השנים האלה. לבי החטיא פעימה, והתחיל להכות חזק, ממש קשה. האם זה יכול להיות היא? הסתובבתי וייחלתי לנס.

אלוהים אדירים, זה ננסי!

זו הייתה הילדה שגנבה את חלומותיי כל לילה לפני שנים. יכולתי לומר שזו היא במבט חטוף. מעולם לא יכולתי לשכוח את האיילות המקסימות האלה כמו עיניים. היא הייתה יפה, ולא השתנתה קצת מאז שראיתי אותה בפעם האחרונה. מעדתי לכסא כשניסיתי להחזיק את ליבי בחזה. נבהלתי, הרגשתי כמו ילד קטן שקראנו עליו בסיפורי האהבה ההם. באותה צורה שתמיד הרגשתי כשהיא הייתה בסביבה.

זיכרונות של אהבת גיל העשרה

בפעם הראשונה שהרגשתי כך הייתי בכיתה ט '. הייתי אחד מהילדים האלה שאתה מכנה ספסל בינוני דורקי, לא חנון יותר מדי, אבל עם זאת לא מספיק קריר בכדי להשתלב, בחלק האחורי של הכיתה. הייתה הילדה החדשה הזו בבית הספר, והמורה הציגה אותה בפני הכיתה. שמה היה ננסי. רציתי "ליצור איתה חברות" אבל בכל פעם שהלכתי אליה פשוט קפאתי וסיימתי חיוך מבייש.

יום אחד בכיתה לחשתי לילדה שישבה לידי להכיר לי את ננסי. היא פשוט חייכה ושקטה. כשהפעמון צלצל והמורה יצאה החוצה, הילדה הזו פשוט קמה וצעקה בקולי קולה, עד תדהמתי, "ננסי, ג'יימי הזה אוהב אותך !!"

הכיתה פרצה בצחוק וכן, גם ננסי צחקה. רק רציתי להתחבא מתחת לספסל. הרגשתי כל כך טיפש. בשאר השיעורים פשוט ישבתי בשקט והתבוננתי. לבסוף אמרתי לננסי שאני מחבב אותה, באותו ערב ממש. הכל לא היה מתוכנן, ועשיתי בלגן גדול מכל דבר. היא הוציאה אותי מהסבל שלי עם 'לא' שמוצב היטב, שריסק את לבי.

לא יכולתי לדבר איתה הרבה אחרי אותו יום, פחדתי מדי. הייתי אומר לה שאהבתי אותה מדי פעם מה שגרם לי להיראות טיפשה יותר. פעם הייתי קוראת לה ריק מדי פעם. היה טוב להקשיב לקולה, עד היום שאביה התקין מזהה מתקשר שהיה חדש יחסית אז. היא נודעת שזו אני שהייתי קוראת לה ריק, והיא התעצבנה.

היא התקשרה אלי ואמרה לי שאני 'פסיכו' וניסתה לומר לי שיש דברים טובים יותר לדבר עליהם מאשר 'האם אוכל לפגוש אותך אחרי הלימודים?' היא זו שלימדה אותי את המשפט 'איך מזג האוויר?', ואמרה לי לשאול אותה את זה, בכל פעם שאני רוצה לומר לה שאני מחבב אותה. שנתיים עברו ולא הייתי יכול לעשות הרבה כדי להתגבר על הילדה הזו. אפילו הבאתי לה קלפים שמעולם לא נתתי לה, והקלטתי קלטות שלא יכולתי לתת לה, אם כי נהגתי לכתוב את שמה בצורה מסודרת על כל קלטת.

חלף יום הסיום ונפרדנו דרכים עם שמות חיות מחמד מעניינים זה לזה. היא קראה לי 'פסיכו', ובכן, קראתי לה 'זה' למרות שמעולם לא יכולתי לומר זאת בקול רם. ניסיתי לשכוח אותה, אבל זה משהו שלא יכולתי לעשות. יצאתי עם כמה בנות והחזרתי את חיי למקומן. איבדתי את תג הספסל האמצעי וקיבלתי את התג החדש 'מקסים'. הלוואי שיכולתי לקבל את אותו תג בבית הספר. אבל ובכן, למדתי קו חדש לבדי. 'חרא קורה'.

הבזק מהעבר

חבטה בכתפי הכניסה אותי לחושים, יחד עם נתז וודקה על הירך. זה היה אחד הבחורים שנעצו בי מבט. החבר'ה התקרבו סביבי ותהו אם הייתי שיכור מדי. הייתי, באמת הייתי, ורק ידעתי שזה לא רק המשקה. במוחי הייתי באמצע סיפור אהבה של נער מתבגר. הצבעתי על פני החדר והם הלכו אחרי אצבעי. החבר'ה היו המומים גם הם לרגע, עד שפרצו בצחוק.

כמה ידיים תפסו את חולצתי, ומעטות נתנו לידיהן ליפול בחוזקה על גבי המצטער. הם לא האמינו שמישהו יכול לגרום לי להחליש את הברכיים אפילו אחרי כל כך הרבה זמן. גם אני לא האמנתי!

מעולם לא הייתי זה שהתקשה לגשת או לאסוף בנות, אבל כרגע הרגשתי כמו הילד המתבגר שמאוהב בילדה בכיתה. ידעתי שלעולם לא אוכל לפנות אליה ולהתחיל לדבר. היא עדיין תניח שהייתי פסיכו. מאוד רציתי לעשות איתה רושם מהיר וטוב. הייתי די בטוח שהיא לא תזהה אותי עכשיו. איבדתי את המשקפיים העבים שלי ואת היחס המפסיד שלי.

החברים שלי פנו אלי להתקרב אליה, הם לא ידעו שאני עדיין פוחדת לדבר עם הילדה האחת הזו. פשוט משכתי בכתפיהם והעמדתי פנים כאילו לא אכפת לי להכיר אותה.

להצית מחדש את סיפור האהבה המתבגר

הייתי צריך להודיע ​​לה שאני חלק לפני שאני ניגש אליה, וידעתי בדיוק מה לעשות. זו הייתה זמן הרושם, וזו הייתה ההזדמנות היחידה שלי. ניגשתי אל אחד המורים הישנים שלי, ואחרי שיחה קצרה היה לי מיקרופון ישן וטוב בידיים שלי בתוך כמה דקות. לא הייתי איש טוב לחינם. הוכחתי שהייתי בין הטובים ביותר בכל המסיבות, אבל כרגע הרגשתי שזה הקהל הכי גדול שלי והכי קשה לפרגן.

קראתי לקהל, והרגשתי שהביטחון שלי נוזף לתוכי, קולי דרך הרמקולים תמיד השפיע עלי! היה לי את הקהל צוחק ומתמכר למשחקים ופעילויות מטורפות. השתדלתי לא לבהות בננסי. יכולתי לראות אותה בזווית העין. היא לחשה לחברותיה מדי פעם.

עכשיו זה סימן טוב! זה בהחלט. היא זיהתה אותי… וואו! זה יהיה כיף. תהיתי מה היא חושבת. "האם זה באמת יכול להיות הוא, אותו פסיכו מבית הספר?"

ירדתי מהבמה במחיאות כפיים שואגות, ואגו הרקולאי! אהבתי את מה שעשיתי. עברתי על פני ננסי והעמדתי פנים כאילו אני לא רואה אותה. גבר, רציתי לדבר איתה כל כך רע! אבל ידעתי מה עלי לעשות, ולא התכוונתי לדפוק את זה. הייתי צריך לשחק נכון בקלפים שלי.

זמן מה אחר כך, היה לנו את אחד המשחקים הקבוצתיים ההם שמשוחקים במפגשי בית הספר. זה היה בדיוק הרגע שחיכיתי לו, משחק בניית הקבוצות, בו אנשים היו צריכים להקים קבוצות במספרים מסוימים או לחסל אותם. דאגתי שאני אהיה באותה קבוצה כמוה באחד הסיבובים, ובפעם הראשונה באותו לילה, גיליתי קשר עין. הסתכלתי עליה בהפתעה מעט ופשוט בהיתי. הכרה בי זיוף מזויף! זו הייתה ננסי.

"ננסי ?!" התפוצצתי בתדהמה מזויפת. הייתי צריך להשתמש בהרבה רגשות מזויפים באותו לילה. היא חייכה. אלוהים, ליבי נתן התמוססות מיידית. הקבוצה שלנו הודחה מהמשחק, מספר לא נכון של אנשים. אבל למי אכפת, ידעתי שניצחתי. יכולתי לראות את זה בעיניה. זה לא היה אותו מבט 'אני רואה פסיכו' מימי בית הספר. היה חם ויותר מאשר ידידותי.

משכתי כיסא לאחור כדי שתשב. היא חייכה. כללי אבירות! התיישבנו ודיברנו. דיברתי כמו שמעולם לא דיברתי איתה. צחקנו ושוחחנו כל הלילה. היא סיפרה לי כמה היא הופתעה לטובה לראות את האדם החדש הזה שבי. אמרתי לה כמה נחמד לראות אותה אחרי כל השנים האלה, ועדיין להרגיש אותו דבר. היא דפקה. יכולתי להמיס ממש שם.

ביקשתי אותה לארוחת ערב ושנינו המראנו לאחת המסעדות השקטות במלון. דיברנו ושוחחנו ויכולתי לראות את החום בעיניה היפות שהרגיש כל כך טוב. דיברנו על כל הדברים המטופשים שעשיתי אז, וצחקנו את זה ביחד. עשינו טיול ליד הגן והתיישבנו על אחד מספסלי הגן. תפסתי את ידה וסיפרתי לה כמה שמחתי לראות אותה שוב.

היא חייכה כשהניחה את ידה השנייה על שלי. "אותו דבר כאן, ג'יימי… אותו דבר כאן."

ובאותו הרגע ידעתי שאני באמת מאוהבת, ואחד מסיפורי האהבה הטובים ביותר למתבגרים התלהב, לא רק בליבי, אלא בשני ליבנו.