סודיות סביב מחקר הגנום האנושי הוא רע לחפש מדענים

המדע, במיטבו, אינו דבר פרט לתהליך, הצטברות הדרגתית של ראיות החותרות אל האמת. העיתונות, במיטבה, היא גם חיפוש אחר האמת. ובכל זאת, שני הדיסציפלינות לעיתים קרובות מוצאים את עצמם בסתירה. חוסר האמון של המדענים בעיתונאים הגיע השבוע לסימן מים גבוה, כאשר המשתתפים בפגישה שמדברת על מחקר לסינתזה של גנום אנושי קיבלו לכאורה צו איסור נרחב, שאסר עליהם אפילו לומר בפומבי שהפגישה מתרחשת.

דרו אנדי - כנראה אותו דרו אנדי, שמלמד הנדסת ביו-סטנפורד בסטנפורד - צייץ בתפיסת המסך את צווי המצעד, יחד עם הערה זו: "אם אתה צריך סודיות כדי לדון במחקר המוצע שלך (מסנתז הגנום האנושי) אתה עושה משהו לא בסדר. "הצהרה זו, קצרה ככל שתהיה, הדהדה בקהילות המדיניות והעתונאות. אם המדע מתנהל למען עצמו למען שירות הציבור, אין ספק שהציבור, ככל שיהיה פכפך, ראוי למידע כלשהו.

"אנחנו בכוונה לא הזמנו את התקשורת, כי אנחנו רוצים שכולם ידברו בחופשיות ובכנות בלי לחשוש שיוצגו בטעות או יפורשו בצורה לא נכונה ככל שהדיונים יתפתחו", כתב מארגני הפגישה, על פי תפיסת המסך.

אם אתה צריך סודיות כדי לדון המחקר המוצע שלך (מסנתז הגנום האנושי) אתה עושה משהו לא בסדר. pic.twitter.com/SN1X8zlPH8

- דרו אנדי (@DrewEndy) מאי 9, 2016

קל לראות את הנקודה שלהם. עיתונאים לא תמיד עומדים בסטנדרטים גבוהים של דיוק ושלמות בעת הדיווח על המדע, כפי שציין ג'ון אוליבר השבוע. סינתזה של הגנום האנושי נראית כמו תחום מחקר רגיש במיוחד, כזה שיכול להשאיל את עצמו בקלות לסנסציוניזם ולפרשנות שגויה.

@ h0pbeat @DrewEndy @ Carlzimmer התקשורת יש נטייה מדע סנסציוני. אני יכול להגיע מאחורי דיון של מדענים בלבד

- ניקול (@NickyinBrooklyn) מאי 9, 2016

אבל סגירת השיחה הציבורית היא הדרך הלא נכונה להתמודד עם זה. הנה הדבר: המדענים כבר זהירים מאוד לגבי הדברים שהם אומרים בפומבי. בדרך כלל הם לא מדברים על ממצאי מחקר עד שהם פורסמו בכתב עת של ביקורת עמיתים, וגם אז הם ממהרים להסביר את המגבלות של המתודולוגיה. המדענים שעושים את הסיבובים עושים מדע רע על תוכניות הבוקר הם, ובכן, מדענים רעים. הם חריגים.

@ DrewEndy אנחנו כמובן חסרים בהקשר גדול כאן, אבל דיון פרטי או משהו כמו בית Chatham כלל מאפשר שיחה גלויה

- פיטר (@pvtodorov) 9 מאי 2016

כמובן שלמדענים יש מרחב לשיחות פרטיות, אבל בעידן של שקיפות רדיקלית, הסודיות מרמזת על אשמה. מדוע לא להנחות את משתתפי הפגישה במקום להימנע מייצוג המילים או העמדות של אחרים, ולדאוג לייצג את עצמם? איסור פרסום כוללני נותן את הרושם הברור שמשהו מתרפס קורה מאחורי דלתות סגורות.

אם תחום המחקר רגיש כל כך, שאפילו ההכרה בקיומה הופכת לבעיה, אולי זה סימן לכך ששיחה ציבורית כנה צריכה לקרות לפני שהמחקר יימשך ברצינות.