לגברתי, באהבה

התאהבתם פעם במורה, רק כדי לאבד תקווה? הנה סיפור מתוק של רומנטיקה של מורה ותלמידים ששינה שני חיים לטובה. מאת דייב רולנד

השנה הייתה 1999.

למדתי לתואר שני, חיכיתי לסיים את הלימודים, העפתי את גלימת כובעי גבוה ככל שיכולתי, ועברתי על המרעה הירוק יותר שחיכה לכל מי שהעז לחלום.

החלומות שלי והמכללה שלי

בהחלט היו לי את החלומות שלי. רציתי להפוך את זה לגדול בעולם האמיתי.

רציתי להיות יועץ עסקי או סמנכ"ל או משהו כזה.

איכשהו, המחשבה להסתובב בחליפות נקיות חריקות ולאחוז בלחיצות יד נחרצות הרגישה כמו הדרך המושלמת לנהל את חיי.

החברים שלי רק רצו לסיים את הלימודים, ובכנות, גם אני.

הפרופסורים לא שמחו יותר מדי לתת לי לפתור את חלומותיי בדרך הקלה.

אני וחבריי היינו כל דבר, או לפחות העדפנו פנים שאנחנו בכל פעם חבורה של בחורות עברה ליד בית המשפט בכדורסל. ואם איש לא היה בסביבה, הסתובבנו במעון או בפינה החביבה על הקמפוס.

כל בוקר התחיל באותה דרך עבורי ועבור החדרים שלי.

היינו צריכים להגדיר אזעקות בטלפונים הסלולריים שלנו במצב של נודניק, לכוון את האזעקה בעשרה שעונים שונים ולהסתיר אותם במקומות שפשוט לא היינו יכולים להגיע אליהם בלי לפקוח את עינינו לרווחה. מרגיז ככל שיכול היה להגיע, האפקט היה טוב.

הבקרים שלנו התחילו בזרם של מילים שנשבעו, ואחריהן נשמעו קולות של שעונים מתרסקים, אבל עשינו בסדר לגרד את הדלתות לפני שהפרופסור הגיע לפנים.

התחלה מאוחרת ויום נהדר

יום שלישי אחד בבוקר איחרתי. התמודדתי בתוך גוש הבגדים שלי, זרקתי משהו על עצמי ויצאתי החוצה, מהרהר בתירוץ המושלם החמקמק לפטפט כשנכנסתי דרך דלתות הכיתה.

רצתי למחצה ורציתי חצי למחלקה הנכונה ונעמדתי ליד הדלת. נאחזתי בתפרים שלי, וחיכיתי לקול המעצבן והמוכר שיוציא אותי מהכיתה בזמן שכבר הייתי בחוץ. האירוניה של החינוך.

אבל זה לא הגיע. הרמתי את עיני וראיתי גברת ליד הלוח הרחב. ובכן, היא לא הייתה בדיוק גברת ככזו, מכיוון שהיא נראתה צעירה כמו כל תלמידה אחרת בכיתה. זו הייתה יכולה להיות מצגת. אבל התלמידים רשמו הערות וזה בהחלט לא קורה במצגות.

הבטתי בה וחיכיתי, תוהה כיצד לפנות אליה. לא הייתי צריך להגיד כלום, כי היא פשוט חייכה אלי ועיניה אמרו לי להיכנס פנימה. פשוט עמדתי שם כמה שניות.

העיניים שלה היו כל כך יפות. משכתי את עצמי בחזרה והלכתי למושב שלי איפשהו לעבר גב הכיתה. דחפתי את חברי ושאלתי אותם מי היא. הם היו מהופנטים מכדי אפילו להבין שהייתי שם.

בסופו של דבר, אחרי שהתקשרתי באופן שבן ארבע יבין, נודע לי שהיא עוזרת ומורה או תחליף שאמורה הייתה לעבור שיעורי התיאוריה של השעה הראשונה שלנו במשך שלושה שבועות. היא ככל הנראה הייתה בתוכנית לפיתוח עסקי, שם נאלצה לתת מצגות וסמינרים למשך מספר מסוים של שעות כדי להיות כשירה להשלים אותה מה שיהיה. לא יכולתי להבין מה החברים שלי אומרים בכל מקרה.

אני אוהבת את הכיתה שלי!

פשוט הסתכלתי על העיניים היפות האלה, אותן כה כה מוגדרות ואיילות. כמעט כל מה שהדגיש בה הדגיש את כל השאר בה. היא הייתה מדהימה וזה לא רק אני, אבל כולם בחדר התקשו להוריד ממנה את העיניים.

לראות אותה הייתה כמו צפייה במשחק טניס. כל העיניים נעו משמאל לימין, ומימין לשמאל, בכל פעם שהיא עשתה צעד על פני הלוח. גיליתי ששמה סופי.

וואו… השם הזה נמס לי בפה בכל פעם שחזרתי עליו, ממש כמו סוכריות כותנה. סופי… סופי… סופי… ובכל זאת, אפילו המחלה המתוקה של מנת יתר של סוכריות כותנה לא הצליחה למנוע ממני לחזור על שמה שוב ושוב.

ככל שחלפו הימים, ממש לא הייתי זקוק לאזעקה כדי לקום. והייתי בכיתה, עשר דקות טובות לפני שהיא אפילו נכנסה. ניסיתי להיאחז בספסל הקדמי בכיתה שלה, ופשוט בהיתי בה. היינו רבים מדי מאיתנו, והיא לא יכלה לבהות במישהו במיוחד בזמן שהסבירה משהו שלא טרחתי להקשיב אליו.

כל מה שרציתי לראות היה האופן שבו שפתיה רטטו כשאמרה כמה מילים. הצפייה בה הייתה כמו צפייה בסרט צרפתי רומנטי. לא ממש הצלחתי להשיג את מה שהיא אמרה, אבל אהבתי להקשיב לאופן שהיא נשמעה. ניסיתי ליצור איתה קשר עין ועל אותה התרחשות נדירה כשזה קרה, זה היה מתמהמה במשך כמה שניות ואז נעלם.

המבט כמעט תמיד בא בעקבותיו בחיוך שהראה לה שיניה יפות, כה מושלמות וכל כך טובות. נהגתי להדביק אותה אחרי השיעור ולפטפט זמן מה, בתואנה להבין משהו. נהגנו לדבר על כמעט כל דבר. וכל עוד לא הזכרתי שיש לי מעיכה כל הזמן, הכל היה בסדר. התגובה החייכנית הרגילה שלה כמעט על כל הצהרה שלי שהייתה במילים "… אתה נראה נהדר היום…" או "הלוואי שתצאי לאכול היום ארוחת צהריים…" הייתה "אל תגרום לי לנצח אותך עם דבק עכשיו. זכור, אני עדיין הפרופסור שלך, אתה!"

מאבדת אותה לפני שהיא יוצאת איתה

אם היא הייתה סטודנטית אחרת, ידעתי שהייתי נופלת על ברכי ומכריזה לה על אהבתי הבלתי נמוגה מאז לנצח. למרות שהיא הייתה בסביבות גילי, היא עדיין הייתה 'המורה' שלי.

זה לא משנה אבל ידעתי ששלושה שבועות אחר כך, ברגע שהיא תסיים להשתתף, נהיה חברים. אבל אבוי, ממש כמו כל דבר אחר, בוקר אחד מוקדם, היא לא הגיעה לשיעור. הלהט הרגיל שלנו של פרופסור חידש את תפקידו, ונאמר לנו שסופי צריכה לעזוב מייד בגלל כמה התחייבויות אישיות. וזה קרה שבוע לפני שהיא אמורה לצאת. אפילו לא הצלחתי להשיג את המספר שלה!

ממשיך הלאה עם חיי המדכאים

בהתחלה החיים היו מדכאים, אבל אחרי חודש-חודשיים שיא התקווה לראות אותה, והשפל שבא אחרי כל פעם שהיא לא הגיעה הכריע אותי, וחזרתי לשגרה הקודמת שלי עם כמה שעוני אזעקה סיבוב קללות הבוקר.

השיעורים התחילו להיות מעצבנים עוד יותר, מכיוון שהמחשבה על סליחה מכוערת ושמנה של פרופסור שלקח את השיעורים האלה במקומם של סופי היפה הייתה דוחה. היא עדיין הייתה נושא השיחות בשעות ארוחות צהריים רבות. שאלנו מסביב לראות אם נוכל לקבל עליה סיפורים פנימיים, או בתקווה, את מספר הטלפון שלה. אבל לא היה לנו מזל. הסמסטרים הבאים עברו בקצב של חילזון ולבסוף סיימנו את הלימודים.

שכחתי את כל ה"פרופסור "הכי חם שראיתי בחיי. סופי הפכה להיות נחלת העבר, והמשכתי הלאה.

החיים נתנו לי את החלק שלהם בעליות וירידות. התאהבתי, ובקושי החזקתי שם. איכשהו, רוב הנשים שיצאתי איתן לא יכלו להבין את התשוקה שלי להטביע חותם בחיים. הם פשוט חשבו שאני לא רוצה להיות איתם כי לא ביליתי איתם כל שעה ערה. לא יכולתי לעזור בזה באמת, כי חלמתי להגדיל את זה כל חיי ופשוט לא יכולתי לראות סיבה לשנות את חיי כי אישה רצתה שאעבוד תשע עד חמש ואצפה איתה בסרטים בכל רווקה יום!

הגשמתי את החלום שלי

הצטרפתי לחברה עסקית כשוליה. הסיכויים כולם נפלו על מקומם. הייתי בארגון שתמיד רציתי להיות בו.

לאט לאט התחלתי לטפס על הסולם, עם מצגות שונות ומגרשי מנצח. השנים עברו, והתקעתי עם מי שרציתי להיות. בשנת 2008 התבקשתי להיות סמנכ"ל תפעול בכיר. הייתי די צעיר בגלל תעודותיי והגעתי למקומות מהר יותר מרוב האחרים. קראו לי לעשות המגרשים הגדולים והייתי ידוע בכך שאני מושך אותם בדרך שלי.

באותה שנה שקידמתי התבקשתי להציע הצעה עסקית לארגון מתחרה אחר.

הפרטים לא ממש חשובים. בבוקר הפגישה עברתי על כל מה שצריך לעשות במוחי. הייתי מוכן לפוצץ את הראש השיווקי שלהם ולקבל את הנקודה שלי.

הגעתי ללובי של המשרד. ניגשתי לפקידת הקבלה וביקשתי לפגוש את גברת מאיירס. "מיס מאיירס…" פקיד הקבלה תיקן אותי בחיוך. חייכתי לאחור ותהיתי מדוע הסמנכ"ל שלהם לא נשוי. עסוק מדי בחיי אהבה, או אולי היא מכוערת מדי.

התיישבתי על הספה וחיכיתי כששקעתי עמוק יותר בכמה סנטימטרים. ואז הוצאתי את הטאבלט והתחלתי לבדוק את ההצעה שלי. עברו כמה דקות עד ששמעתי אותה.

פגישה עם גב 'מאיירס

"אדון. Rowland… שלום! " ראיתי יד נמתחת ומיד תפסתי אותה עוד לפני שראיתי את פניה. אתיקה עסקית לימדה אותי מספיק לדעת שלעולם אסור לעכב לחיצת יד.

הרמתי את עיני, ובקושי אמרתי את המילים "שלום גב. שלום… אה…" כשראיתי את החיוך הכי יפה וזוג עיניים שמשכו אותי חזרה לחיים אחרים. חיים שחוויתי לאחרונה לפני כמעט עשור. הבלאגן האינטנסיבי של הרגשות היכה אותי והייתי חסר תחושה. היא הביטה בי מופתעת קלות.

"האם משהו לא בסדר, מר רולנד?" היא שאלה.

"לא, לא באמת… אני מצטער על הסופ הזה… זאת אומרת, גב 'מאיירס. המוח שלי היה באמצע משהו! " התעסקתי.

היא ביקשה ממני ללכת אחריה לתא הנוסעים שלה. עקבתי אחריה בחלומות, מוחי ממהר ומתערבל בשיחות ומחשבות שונות. לא יכולתי להאמין, אותו 'פרופסור' שלימד אותי היה ממש כאן, לנגד עיניי. קיוויתי שהיום הזה יבוא, אבל מעולם לא הבנתי שהוא יכול להתגשם.

התחלתי לחייך כשמחשבה אחרת פגעה בי. היא באמת לא ידעה מי אני, אותו בחור שישב להזיל ריר בזמן שצפה בה כל בוקר במשך שבועיים, לפני שהיא נעלמה מחיי.

ביצוע ההיכרות המשמחות

התיישבנו ופשוט הסתכלתי עליה. חיכיתי כמעט עשור לראות אותה שוב. לא רציתי לדבר על ההצעה. זה לא היה משנה בכל מקרה. לא חשבתי שאוכל לעשות שום דבר מלבד לנהום או למלמל ברגע זה. הייתי חסר מילים לגמרי! היא גם הביטה בי.

"פגשתי בעבר, מר רולנד, זה מרגיש שראיתי אותך איפשהו."

שפכתי קצת קפה על עצמי ושטפתי, "אני מצטער, אתה חושב…?"

"אני לא ממש בטוחה, אבל אתה נראה מוכר, " היא אמרה, אם כי זה כמעט כאילו היא דיברה עם עצמה. חייכתי אליה. הייתי די מוצפת מהעובדה שהיא יכלה לזכור את פניי לאחר זמן כה רב. זה היה, ובכן, מחמיא!

הסתכלתי ישר בעיניה ושאלתי אותה, "האם תתפלא אם הייתי אומר לך שהכרנו, סופי?"

היא הופתעה לשמוע אותי קוראת לה בשמה הפרטי, "מה שלומך…" היא התחילה. "ובכן, בואו נגיד שהכרנו זה את זה מעולם חינוכי. אבל היית בקיומי שעה ביום, שבועיים ואז נעלמת!"

"דייב…" היא התנשפה. פשוט גיחכתי ואמרתי, "את לא יודעת כמה אני שמחה לראות אותך, סופי." היא רק התחילה לצחוק בצחקוקים היסטריים. "דייב, תראה אותך! כולם לבושים. והיית כזה אידיוט. אוי אלוהים…"

שנינו פשוט התחלנו לצחוק, והיא צעדה מעבר לשולחן וחיבקה אותי. וחיבקתי אותה בחזרה. "טוב לראות אותך גם", הוסיפה סופי אחרי כמה שניות של שתיקה.

"וואו, אני לא מאמין שהמחץ שלי במכללה פשוט חיבק אותי!" אמרתי לה בחיוך שובב.

היא גרבה את צלעותי כשאמרה, "זה אמור היה אומר 'אני שמח לראות אותך', אתה סוטה!"

"הכל קשור לאופן שבו אני לוקח את זה, לא? בכל מקרה, זה הרבה יותר טוב מאשר להיות מאוימים במקל! " חזרתי בריצה.

פשוט ישבנו שם ודיברנו וצחקנו זמן מה. סיפרתי לה איך נהייתי מי שאני, והיא הסבירה למה היא צריכה לעזוב את ההוראה ממהרת. הדבקנו בכל מה שרצינו לדעת אחד על השני. הבעיה היחידה הייתה שעדיין לא דיברנו על כך שהארגונים שלנו עובדים יחד. אמרתי לה שנוכל להיפגש בארוחת הערב ולדבר על ההצעה.

"אתה מכה בי, מר רולנד?" היא שאלה אותי בהתכווצות.

צחקתי והחזקתי את ידיה, "כמובן, גב 'מאיירס, אבל אתה יודע, תמיד תוכל לקרוא לי דייב."

להמשיך את רומנטיקה של מורה ותלמיד

נפגשנו בארוחת הערב באותו לילה, אבל לא דיברנו על עבודה. נפגשנו למחרת בבוקר, בילינו יחד את שעת הצהריים, ובסופו של דבר עד היום השלישי, הצלחנו לעבוד על משהו שישמח את שתי החברות שלנו.

הבוסים שלנו שמחו מתוצאות הפגישה שלנו, אבל סופי ואני היינו הכי שמחים.

חודש לאחר מכן התחלנו לצאת והיינו כל כך מאוהבים. הרגשתי הכי מאושר כשהייתי בסביבתה, והיא אמרה את אותו הדבר כששאלתי אותה על זה.

כבר ארבע שנים שהכרנו זה את זה במשרדה. ורק לפני שלושה חודשים עשיתי את מה שתמיד חלמתי לעשות. ירדתי על ברך אחת והצעתי לסופי.

הכל היה כל כך מושלם. ואנחנו עדיין חולקים מערכת יחסים מושלמת.

עדיין ישנם המקרים המוזרים שבהם היא מתהפכת סביבי, אבל אני בסדר עם זה. אני מתכוון, באמת, האם זו לא אפשרות טובה בהרבה לארגן את ארוסתי בסביבתי במקום להתמודד עם מורה במכללה שיאיים להכות אותי במקל ?!

דייב וסופי באמת מאוהבים ומאושרים זה בזרועותיו. אבל הם עדיין לא יכולים שלא לתהות מה היו הסיכויים לפגוש אחד את השני עשור אחר כך! תקראו לזה צירוף מקרים, או שמא עלינו לקרוא לזה גורל ?!