ד"ר פורד עשוי להיות בחור רע מתיימר להיות בחור טוב על "Westworld"

כפי ש מערב מאתגר את אמפתיה של הצופים ואת האמונות הממושכות על משמעות החיים, דמותו של אנתוני הופקינס, ד"ר ג'ון פורד, הציגה שאלה מסקרנת במיוחד: האם הוא מנסה לגבש מוסר חדש, או שהוא פשוט משוגע ?

בכמה סצנות הוא מציג רוך כלפי ה"מארחים "של רובוטים של וסטוורלד, ואילו באחרים הוא מזכיר לדמויות - ולקהל - שהיצירות הללו" לא אמיתיות ", וקוצר כל התרגשות על האפשרויות שמציע ההמצאות שלו. כמו רבים מן הדמויות בתוכנית, הוא עושה את זה בשני הכיוונים.

עד כה, מערב לא הציעה דבר מה פורץ במונחים של נושאים מקוריים. היא נשענת על מוטיבים מערביים נרגשים, אלימים, המעורבים בסיפורי רובוטים של קלישאות, המפיקים סיפורי מעשיות, אך הצלחתה היא בסגנונו החמקמק לספר את סיפורו. כמו כמעט כל טלוויזיה עכשווית, זה עובד על ידי הנחת מידע הקהל לא יכול להיות שום דרך לדעת. כמו "המארחים" של ווסט-וורלד, מוחותינו ניתנים לתכנות מחדש: מיד עם טעינת חלקים חדשים מהנרטיב, אנחנו מרגישים כאילו אנחנו "זוכרים".

ספוילרים מתונים לשלושת הפרקים הראשונים של מערב קדימה.

אחד מסמני ההיכר של דרמת הטלוויזיה העכשווית הוא אמנות הסתרת העבר. התגלות על משהו דמות עשה לפני שהמופע אפילו התחיל פתאום יכול לצבוע מחדש את ההשקפה שלהם על "ההווה". בפרק האחרון של מערב - "תועה" - ד"ר פורד (אנתוני הופקינס) שולף שלד מתוך הארון שלו על ידי חשיפת הקמת הפארק שלו התחיל בשיתוף פעולה בינו לבין דמות נפטר עכשיו בשם ארנולד. התגלות זו היא זעזוע עבור ברנרד בעל כוונות טובות (ג'פרי רייט), לא רק משום שהוא מדגים את הכפילות של פורד, אלא משום שהוא מקפיץ חתיכה אחת של הפאזל, מדוע רובוטים מסוימים מתחילים לפעול. לכאורה, החבר של פורד, המנוח, רצה לתת לרובוטים של הפארק תודעה אמיתית, אשר פורד מתייחסת אליו כאל אכזרי. אם הרובוטים של מערב זכרתי באמת את כל מה שקרה להם, לעולם לא יניחו לעצמם לירות או לאנוס שוב. אז, פורד טוען כי הדבר הכי נחמד שהם יכולים לעשות עבור רובוטים אלה היא לעזור להם "לשכוח".

כל זה רומז לד"ר פורד שיש לו תחושה עמומה של מוסר האישי שלו. מתן הרובוטים של מערב התודעה האמיתית תהיה שגוי כי בשלב זה הם יכלו לזכור את הדברים הנוראים שנגרמו להם. ובכל זאת, ד"ר פורד משחק מהר ומשוחרר עם מה שמגדיר את ההכרה. בעולם האמיתי, יש בני אדם שחווים אובדן זיכרון. זה לא הופך אותם לכל החיים פחות. באשר לזיכרון לעומת הניסיון בזמן אמת של החיים, אמרה וירג'יניה וולף: "מה מפחיד יותר התגלות יכול להיות שיש את הרגע הנוכחי?" הרובוטים ב מערב כבר השיגו את החלק העליון של כל פירמידת החושים שארנולד עבד עליה לפני מותו, ופורד רק צוחק על כך שמגלי זיכרון ממציאים את הרובוטים פחות מ"אמיתיים".

אבל, מה אם סתירה מוסרית זו של פורד היא מכוונת? בפרק השני, פורד אומר לברנרד, "אנחנו לא יכולים לשחק את אלוהים בלי להכיר את השטן." מאוחר יותר, בשיחה עם בחור צעיר, לכאורה אנושי בפארק, מודה פורד, "אני strayed קצת רחוק מהמקום שבו הייתי אמור להיות, "וסביר להניח שהוא לא התכוון לדרך הטיול היומי שלו בשטח. זה נראה לרמוז כי ד"ר פורד אולי יש משברים של אמונה במונחים של איך המזימות של Westworld משחקים בחוץ. בסדרה אפית של דיססים הוא מעיין את לי סיזמור (סיימון קוטרמן) סיפור חדש, עקוב מדם, בטענה שהוא לא יספר לאנשי הפארק דבר על עצמם, אלא שהוא רק מספר לו משהו על סיזמור עצמו.

אנחנו כבר מכירים את סיזמור להיות אדם ציני, פושט רגל מבחינה מוסרית לחלוטין, ופורד סוגרת אותו. אבל למה אכפת לו? אם היוצר של כל המפעל הזה כבר שיקר לעצמו על האמת הבסיסית - שהרובוטים האלה הם אכן יצורים חיים ומודעים לגמרי - זה לא צריך להיות חשוב לו מה קורה ביומיום ביצירתו. ובכל זאת הדמות נמצאת שם, מתגרה ב"עלילה "חדשה ומבהילה של יצירתו, כזו שמעורבת בה איזושהי איקונוגרפיה דתית.

כל זה יינתן הסבר כלשהו, ​​כמובן. זה טבעו של תשואה נרטיבית. ואם לדוקטור פורד יש שלד רובוט אחד בארון המערב-מערב שלו, אין ספק שיהיו שם הרבה יותר. אבל אם מערב יש כל סוג של עמוד שדרה - רובוט או אדם - הוא יגלה כי ד"ר פורד דוחף יצירות הרובוט שלו לעבר משימה גדולה של חשבון נפש וגאולה ענקית.