כששני עולמות נפגשים

מה קורה כששני אנשים מרקעים שונים נפגשים, למרות שהם שונאים זה את זה, ומתאהבים לחלוטין? האם אהבתם יכולה להתגבר על ההבדלים ביניהם? הנה סיפור אהבה שעמד מול ההבדלים ומבחן הזמן.

Circa 1994

שניהם היו שונים כמו גיר וגבינה. הוא גדל במשפחה אורתודוכסית, אריסטוקרטית, גאה במסורתם ובשושלתם. היא גדלה בבית נוצרי רגוע. אמה הייתה אירואסית ואביה נוצרי. היא הייתה מאושרת-מזל-מזל, הוא היה קרום עליון. הם נפגשו באוניברסיטה שלהם במהלך לימודיהם לתואר שני בספרות אנגלית. היא בחרה בספרות בגלל אהבתה לקלאסיקה. הוא בחר ספרות מכיוון שזו הדרך הקלה ביותר להגיע לתואר שני.

כאשר הם נפגשו לראשונה במפלגה הרעננה של המכללה הם אפילו לא אהבו זה את זה. הם משפשפים זה את זה בצורה לא נכונה. היא חשבה שהוא פרוע מדי והוא חשב שהיא לא בקשר עם המציאות. אך לגורל היו תוכניות אחרות. שנועדו אלפביתית יחד, כריסטי וכריסטופר בסופו של דבר ישבו אחד ליד השני בכיתה.

הפעם הראשונה שהוא עורר ממנה תגובה חיובית, אם לא מאמינה, הייתה בשיעור הסטייליסטים שלהם, שם התבקשו לכתוב מאמר מקורי, בסגנון הפרוזה של פרנסיס בייקון. כריסטופר הפך סאטירה בלחיים בלחיים שיכולה היה להגיע לספרים הכי מטורפים, שנקראים "של ביצים!" מעניין, חשבה, בהתחשב בכך שלכל המאמרים המונפים של בייקון היו כותרות כמו נסיעות, אהבה, קנאה וכו '.

הפעם הראשונה בה ראה אותה אחרת הייתה כאשר היא חתכה באופן חד-משמעי את הגנת המפלגה הנגדית בדיון מעמדי מאולתר על תוקפה של הספרות האנגלית כיום. היא ניצחה אותו לחלוטין כשראה אותה צוחקת ומשחקת בהופסקוטש עם קבוצת ילדים בשכונה.

היה להם את הדייט הראשון חודש אחרי. הוא רצה לקחת אותה לבית קפה. במקום זאת הוא לקח אותה למטע המשפחתי שלו, כששולחן פיקניק עמוס אוכלים ופירות הוצאו טרי מהפרדס.

מאוחר יותר עם חברותיה היא נאלצה להתמודד עם מטח שאלות.

"הוא לקח אותך למטע הראשון שלו לדייט ראשון?"

"מאיפה הם יוצרים את החבר'ה האלה?"

"האם זה הרעיון שלו לרומנטיקה?"

"למה אתה מחייך מאוזן לאוזן?"

"הוא נישק אותך, לא? האם הוא? האם הוא?"

"לא, הוא לא עשה" היא אמרה בנחרצות, אפילו כשכרית נחת עליה.

"הוא אוהב את הירק, והוא רצה שאשתף אותו איתו", היא ענתה והמשיכה לזרוק את כולם. מעולם לא הייתה כל כך מאושרת בחייה. כל מה שקשור אליו היה מוזר, שונה ומרגש, וחיכה לבדיקה. הוא היה כה מסתורי ועם זאת, כל כך אוהב והיא לא יכלה לחכות לבלות איתו את שארית חייה.

כריסטי וכריסטופר לא היו שונים כמו שיכול היה להגיע. אין ספק שהם היו שונים. הרקע שלהם, חינוך, תרבותם ותפיסת החיים שלהם היו כולם שונים. אך למרות שקטבים זה מזה, נראה כי החוקים המגנטיים יתחילו לחול עליהם בקרוב. כוח המשיכה היה חזק מכדי להדוף. מהר מאוד הם היו בלתי נפרדים.

היא הזמינה אותו הביתה לארוחת חג המולד המשפחתית שלה, והדברים לא עברו כל כך טוב. ההבדלים בסביבות המשפחתיות שלהם היו כה אדירות, הם אפילו לא דיברו על זה במשך יומיים. אבל אז הם עשו זאת. הוא תפס את זה והיא רציונליזציה. עם זאת, הם התעמתו עם זה כאילו קרה למישהו אחר וניסו להתמודד עם זה על ידי קביעת כללים משלהם.

עם זאת, האהבה הייתה להתגבר בקרוב על המשוכה הזו כמו גל מתנפח.

היא הייתה אמורה לפגוש אותו בספרייה בשעה 15:00. היא איחרה מעט. היא נכנסה לנשימה בספרייה והסתכלה אחריו בתא הרגיל שלו. זה היה ריק.

"ברוך השם, הוא עדיין לא הגיע."

היא התיישבה לנשום את נשימתה ולחכות לו. כשספר פתוח מולה, היא החליקה בשמחה לתהודה שמחה על כל רגעיהם. הדברים שהם חלקו. המילים שאמר התברר שהוא המשורר למדי. היא ניסתה לרשום כמה הערות אבל ויתרה, היא הייתה מכורבלת מדי. היא הציצה בשעונה. השעה הייתה שלוש וחצי, הוא עדיין לא הופיע. היא איבדה את הסבלנות וניסתה להירגע בקריאת הספר. שני פרקים אחר כך הוא עדיין לא הגיע. הספרייה התרוקנה לפתע. עכשיו היא התחילה לדאוג.

היא יצאה מהספרייה וראתה קבוצת סטודנטים.

"הייתה תאונה!"

"מה? מי? איפה?"

"שני בחורים מהמחלקה האנגלית… משאית… מישהו… הבחור שנסע… מת."

"כיתת אנגלית PG?"

"כן, PG אנגלית!"

לבה נעצר. המוח שלה התחלחל. היא מיהרה למחלקה. מכוניות התהפכו כשכולם מיהרו להגיע לבית החולים. איש לא יפגוש את עינה. היא תפסה טרמפ לבית החולים עם אחת מחברותיה לכיתה.

הרוח הגועשת נשבה לא רק בשיערה אלא גם בדמעות שלה.

"אלוהים, שיהיה בסדר. שיהיה בסדר."

ואז זה היכה אותה.

הוא מעולם לא ידע… מעולם לא אמרה לו עד כמה היא אוהבת אותו. ועכשיו היה מאוחר מדי? היא לא האמינה שזה קורה. הוא נראה כל כך גדול מהחיים… ועכשיו… "איפה הוא היה?" בשקט השיבה את תפילותיה ברצינות, בלהט. הם הוצגו לחדר בבית החולים. איש לא מת. חברם לכיתה שכב חבוש כולו עם צלע שבורה ורגל פצועה קשה. חבריהם התגודדו סביב מיטתו. "כריסטופר פשוט הלך לקטע האורתופדי. הוא מחכה להתייעץ עם הפיזיותרפיסט, משהו בברך שלו."

היא הלכה לחפש אותו מעבר לקטע הרדיולוגיה ופנתה לעבר האורתופדיה. ואז היא ראתה אותו. הוא ישב שם לבדו באזור קבלת הפנים על ספסל. לא נגרם נזק גדול… פשוט חבול מאוד. ואז הוא ראה אותה. עיניהם נפגשו, ההקלה הייתה מנופחת בראש ולפני שידעה זאת, היא הייתה בזרועותיו.

שניהם היו חסרי מילים. מילים לא יכלו להעביר את מה שהרגישו. אבל הרגע תקשר את עצמו. היא לא הרגישה מודעות עצמית. היא פשוט הרגישה שהיא חזרה הביתה. ואז היא הרגישה אותו… בצניעות, אבל הו בעדינות, נשק את ראש ראשה.

"אני אוהבת אותך, אני אוהבת את פעימות הלב שלך, " אמרה לו כשהיא מביטה למטה בקומת בית החולים. הוא שתק זמן רב… עד שהיא הרימה את מבטה אל פניו. ואז הוא לחש, "ואני אוהב אותך יותר ממה שאי פעם תדע."

כריסטי וכריסטופר התחתנו, והם עדיין נשואים באושר כנגד כל הסיכויים והם הורים גאים לשני ילדים, ילד וילדה.