האם אתה צריך להרגיש אשם בגלל רמאות?

מדוע אנו חשים אשמה לאחר שבוגד בבעלנו או אשתנו? האם נכון להרגיש אשמה או לתהות מדוע הנסיבות הובילו אותך לנהל רומן? ההבנה מדוע רימית וקבלת את זה הרגל הטובה ביותר קדימה, אומרת לורה שיין.

אני יכול לזכור אירוע שקרה לאחרונה, כזה שכרוך חבר טוב שלי. היא התקשרה ורצתה לבוא. כמה דקות לתוך השיחה והיא התכרבלה אלי, ובאף רטוב, סיפרה לי איך היא טעתה בגדול ובילתה לילה עם גבר, מישהו שהוא לא הבחור שלה.

ככל הנראה, היא אמרה לי שהם יצאו לשתות וללחוץ רגל, והדברים פשוט עברו מלחיצות יד להחזקת ידיים להחזקת מה אתה יכול.

כרכבתי את זרועותיי ואמרתי לה לא לחשוב על זה הרבה, וזו הייתה היסטוריה (אם כי לא אמרתי לה שלהיסטוריה יש דרך טובה לחזור על עצמה מדי פעם). כעבור שעה נדמה שהיא מרגישה טוב יותר.

דיברנו קצת, והיא החליטה להמריא. התחבקנו בדלת והיא נתנה לי חיוך גדול ונופפה. "תודה רבה, לורה, אלוהים יודע עד כמה הרגשתי אשמה עד שגרמת לי להרגיש טוב יותר…"

מה?! עכשיו זה הרגיז אותי. מתי אשמה התגנבה לתמונה? האם היא כאן איתי, רק כדי להרגיע את עצמה שהיא הפצועה והמרוסקת בתמונה? היא הגיעה אליי כדי להיות סמוך ובטוח שמה שהיא עשתה לא היה בסדר, וכולה הייתה טעות!

אבל באיזו שלב זו הייתה טעות? היא הייתה עם הבחור ההוא במשך כל הלילה, וכנראה ימים לפני האירוע הבלתי נמנע והממתין. איך היא לא יכלה לראות את המתרחש? היא ציינה שהיא אבודה באובך ולא ידעה מה קורה עד שיהיה מאוחר מדי, עד שהמעשה ייעשה. קיבלתי את ההצהרה הזו בשקט.

אבל מעמידה פנים כאילו היא הגורה האבודה הזו שלא ידעה מה קורה, על גופה שלה, ושמרה מכל מה שקורה מסביב, ואז קוראת לזה טעות ?! זו הייתה טיפשות מוסרית, או זריקה צולעת לגאולה.

על כל המילים שבזבזה על דיבורה על אהבתה האמיתית, הבחור שלה וכמה היא אהבה אותו, וכמה טעות קשה הייתה אירוע זה, והיא עדיין חושבת על אף אחד מלבד עצמה. היא הייתה, במילים נאותה, אנוכית. היא התפתתה לדעת איך זה ירגיש, לחקור הזדמנויות מחוץ למערכת היחסים. היא רצתה לטעום מהפרי האסור הפתגם. היא ככל הנראה לא נכנעה בכל השנים האלה, כשהיא יצאה עם הבחור שלה, אבל אז, התקוות לאורגזמות גדושות והפיתויים שופעים היו ברכיה מתכווצות.

היא יכולה לקרוא למפגש הזה כל מה שהיא רוצה, אמנזיה זמנית או חסימת מחשבה בשרים או כל העומק שהיא רוצה לקרוא לזה. אבל היא לא הייתה אנוכית אלא לא היה אכפת לה מאיש מלבד עצמה. והחלק הגרוע מכל זה, היא שיקרה לעצמה, ושכנעה את עצמה שהשקר הוא האמת הנצחית. והחלק הכי טוב עבורה, זה עבד!

היא מעולם לא הקדישה מחשבה על שום דבר מלבד רגשותיה, ותחושת הגאולה שלה. היא הייתה מרוכזת בעצמה, אבל היי, מה רע בזה? כולנו אנשים מרוכזים בעצמם, שאכפת לנו מכל דבר אחר מלבד האושר שלנו. ההיסטוריה הראתה לנו מספיק בכדי לאשר את הטענה הזו.

אבל הנושא המטלטל שכורסם את ראשי הוא העובדה שהיא אנוכית, ואין לה שום מושג על זה. היא תחזור לזרועותיה של אהובה, תקלח אותו באהבה רבה יותר ותזכיר לעצמה שוב ושוב שזו לא אשמתה. היא הייתה רק צופה אילמת באירוע מוחץ לא מציאותי שהיה מעורב בגופה הלא רצוי והמבולבל. אבל חשבו על זה פעמיים, האם היא איילה מתוקה שנתקעה במלכודת שלא הייתה צפויה על ידה וראויה מראש לגורל, או שמא היא פשוט שיחקה במנגינה של רצונותיה הבשרים?

מה שהיא עשתה זה לא דבר רע. אבל העובדה שקל כל כך להאשים את הנסיבות במקום את עצמך היא מעבר לנקמת דם, זו ההוכחה של מצפון שלא עובד יותר בתחום הטוהר. מה היית עושה אם היית במקומה? או כמעט על כל מקום שבו זנות יכולה לחדור ולחלחל פנימה בלי לשים לב לאף אחד, אלא שלך. זה יהיה הסוד הקטן שלך, המפץ הנסתר שלך. מה היית עושה?

לחץ כאן להמשך קריאה: האם התקלה שלך אתה רימית?