מכתבי אהבה וזכרונות ישנים

זיכרונות אהבה יכולים להתעכב במוחנו במשך שנים, וכולנו רוצים לשרוף ולהשליך זיכרונות כואבים כדי שנוכל לשכוח את כולם מהם. אבל האם באמת צריך לשרוף מכתבי אהבה ישנים?

דוניב ויטגרין מגלה מדוע אסור לנו לזרוק זיכרונות אהבה ומכתבי אהבה ישנים מחוויות שחלפו בעבר. הוא שרף את מכתבי האהבה הישנים שלו כשהיה עדיין בבית הספר ומתחרט, אפילו עד היום.

כולנו נכנסנו ויצאו מזיכרונות אהבה, עם שוברי לב וכאבים מדי פעם.

יתכנו כמה אוהבי עבר והרבה חוויות מיוחדות ששיתפתם איתם. ובכל פעם שאנחנו מתפרקים אנחנו שונאים את האקסים שלנו או שאנחנו מאוהבים עמוק מכדי להתגבר על הכאב.

הייתי מאוהב כמה פעמים בחיי. הפרידה הראשונה שלי הייתה הכי כואבת והיא זו שעולה הכי הרבה במוחי.

זה עולה לי בראש, לא מתוך אהבה או שנאה, אלא מכיוון שאין לי זיכרונות אהבה מאותו מערכת יחסים. אין לי כרטיסים, אין פרחים יבשים, אין תוויות אהבה ואין לי צילומים.

שבוע אחרי שנפרדתי ממנה, אספתי את כל מכתבי האהבה הישנים שלה, מתנות, פתקים ותמונות ועשיתי מזה מדורה. זה הרגיש טוב אז, וחשבתי ששריפת הזיכרונות שלה היא הדרך הטובה ביותר להתגבר על האהבה האבודה.

התגעגעתי לקרוא את מכתבי האהבה הישנים שלה ואת הקלפים שלה במשך זמן מה, ואחרי כמה שנים כמעט שכחתי איך היא נראתה. יכולתי לזכור אותה, כמובן, אבל זה היה רק ​​זיכרון מעורפל.

יצאתי עם כמה נשים במהלך השנים ובכל פעם שנפרדתי גיליתי שזה נסבל. לא הייתי צריך לשרוף את זיכרונות האהבה שלהם כמו בפעם הראשונה. כל זיכרונות האהבה הרומנטיים שלי כלואים בתא מטען כחול בעליית הגג שלי עד היום.

מדי פעם אני רואה אותם, וצוחק מזה. אבל אני מרגיש די טיפש בגלל ששרפתי את מכתבי האהבה הראשונים שלי. זו לא האהבה שיש לי עבורה, אלא זיכרון מהכאב והאושר שעברתי כשידעתי לראשונה איך אהבה מרגישה.

זה היה זיכרון נהדר, מכיוון שהיינו חברים בכיתה והיינו מעבירים מכתבי אהבה בשעות הכיתה. עברו שנים ואני לא זוכר מה יכולתי לכתוב בתווי האהבה הקטנים האלה. אני חושב על זה יותר משאני חושב עליה. יש לי ספר טריקה בו היא כתבה לי פתק וזה כל מה שנשאר ממנה.

הבעיה איתי הייתה שתמיד דאגתי כל כך למצוא את זה המושלם, ששכחתי את כל החוויות שעברתי במסע. אני זוכר שחברתי הראשונה העבירה לי מכתב אהבה סוער אחרי הנשיקה הרומנטית הראשונה שלנו. אני לא זוכר מה נאמר. הלוואי שעדיין היה לי את זה.

נתקלתי בחברתי הראשונה לפני שבוע. ישבנו בבית קפה ודיברנו. הדברים היו שונים. דיברנו כמו חברים ותיקים וזה היה טוב. לא רגשות חולים וללא קרע. פגשתי אותה אחרי עשור. לי, להיתקל בה התחשק לי להיתקל במישהו בפעם הראשונה. לא יכולתי לזכור יותר מדי זיכרונות אהבה של 'אותנו', אם כי היא הזכירה לי כמה מקרים ומכתבי אהבה ישנים.

אני מניח שעדיין היו לה מכתבי האהבה הישנים שלי ותווי האהבה מהכיתה. המחשבה הזו לא גרמה לי להרגיש חם או מטושטש בפנים, היא גרמה לי להרגיש טיפש וטיפשי. היא הערכה את השנים האלה כזיכרון והיא יכלה לזכור את כולם, ולצחוק על זה. רציתי שיכולתי להחזיר את הזמן לאחור, ואפילו תהיתי אם אוכל לבקש ממנה צילום של מכתבי האהבה הישנים שלנו! אבל זה הדבר הכי מטופש לבקש בוודאות. איבדתי את זיכרונות האהבה שלי, בטח, אבל לא את דעתי בהכרת תודה. החלפנו מספרים וחיבקנו אחד את השני לשלום.

אם רק הייתי יודע אז, על איך הייתי מרגיש עכשיו, אולי לעולם לא הייתי שורף את ערימת מכתבי האהבה והקלפים הישנים ועושה את ריקוד השבט סביבם.

אולי הייתי יושבת עם החברה הראשונה שלי ומדברת על זיכרונות שגם אני מצחיקים. זה היה נחמד. אבל עכשיו, זו היסטוריה ואין לי חרטות. אבל הדבר היחיד שמשפשף אותו זה העובדה שאני לא זוכר את הנשיקה הראשונה שלי, הדייט הראשון שלי ואת מכתב האהבה הראשון שלי בחיי. לו רק היו לי מכתבי האהבה האלה ושמרתי את זיכרונות האהבה הללו בפינה של תא המטען הכחול שלי, הייתי יכול לקרוא אותם שוב ושוב נזכר באיזו מדבר וכותב חלק הייתי, אפילו בכיתה י '!

אבל הכל אמרו ונעשו, אם יש לך סיכוי לשמור על מכתבי האהבה הישנים שלך ועל זיכרונות האהבה המיוחדים שלך, אל תשרוף אותם כמו שעשיתי. מצא פינה קטנה ונחמדה, והשאר אותה נעולה ליום גשום!