וידויים של בתולה בת שלושים

איך זה מרגיש לצמוח על פני העשרה ועדיין להיות בתולה? הפרשנות היא תמיד סוגיה, במיוחד אם אינך עושה זאת. אז מה העניין הגדול בלהיות בן שלושים ורווק, שואלת אשוויטה ראי כשהיא מדברת על חייה השלושים, הפלרטטנים והרווקים.

הייתי בסביבה זמן, שלושה עשורים ליתר דיוק. ולקח לי זמן רב להבין שהעולם מלא בהנחות. לא מעניין אותי הרבה מהם, אבל יש כמה שמבלבלים אותי. מדוע כשאתה בן שלושים אתה מניח שאתה נשוי עם ילד וחצי בדרך? ואם אינך שומר שם, יש לך הנחה חלופית להתמודד איתה. שאתה חי את חיי הרווקים.

ועל ידי לחיות את חיי הרווקים, אני מתכוון למסיבות מטורפות בכל סוף שבוע, לטיולים, לדוכני לילה אחד, להתמודד עם סוגיות STD, ולחיים בצד הפראי. ובכן, זו המציאות. אני בן שלושים אבל אני לא חי את החלום שלי בפרברים וגם לא מתעורר עם הנגאובר או זר כל בוקר אחר. אני בן שלושים וחיי כרוכים בעבודה, בבית, בארוחות ערב ושתייה שבועית עם חברים ומסיבת החובה מדי פעם. אני בן שלושים ואני בתולה.

זו עובדה שאין לי שום נקיפות מצפון ביחס לשיתוף. כאישה עובדת עצמאית, אני רגילה לגבות מורמות וללחישות סוערות שאני שומעת כשאני אומרת שאני לא נשואה, ולא הולכת, בזמן הקרוב. מה שמעולם לא מפסיק להדהים אותי הוא ההלם והאימה שהשאננות שלי גורמת. הנשואים נדהמים מהרתיעה שלי לכאורה להיכנס לאולמות הקדושים של נישואי הקודש ואילו חברי הרווקים (פחות) הם המומים מהעדר העניין שלי "לחיות את זה".

אני לא מצליח להבין למה הם בסדר עם התפטרותם מסמים ביתיים, חיים משמים של נזלים וקדרה, או הקיצוניות האחרת, יוצא כל לילה ושותה עד כדי אל חזור ומצחקק מעל כדור הזנב שבפינה כי הם אין יותר טוב לעשות.

אני אוהבת את החברים שלי, אני באמת כן, אבל זה צורך לבחור בין אחד משני הקצוות זה ממש מעצבן. הצדקת חוסר הפעולה שלי כבר לא משעשעת כמו פעם. בראנץ 'ראשון עם הבנות הוא כמו מיגרנה של יום שני בבוקר. כשאני יושבת ומקשיבה להם ממשיכה וממשיכה את מעלליהם בערב שבת אני חוששת שאצטרך לחשוף את הלילה המאוד יחסית שלי. פתאום קוקטיילים ושיחה נשמעים כמו משהו שסבתא שלי תעשה. כשהתור שלי לתבשיל מתקרב, אני מתבונן בהתרסה סביב השולחן אחרי הווידוי שלי, מעז מישהו להעיר. הם משנים באופן פטרוני את הנושא.

הבתולה היא דבר שצבר עניין רב בשנים האחרונות. האשימו את זה בסיקור הקיצוני שקיבל עם התקשורת, ליברליזציה כביכול וזה היה עידן הבלוגים ושיתוף הסודות העמוקים והאפלים ביותר שלכם עם הציבור. תרצו או לא, חייהם של אחרים (כמו גם שלכם אם תרצו שיהיו) הם ידע ציבורי. האובססיה התקשורתית האחרונה עם סלבריטאים צעירים המדברים על איבוד "חפותם מהילדות" מעלה במוחו את הסיקור התקשורתי הנרחב שסוגיית הבתולין של בריטני ספירס עלתה סביב שנת 2002.

פעילות גופנית בוטה היא דבר שכולנו באנו לקבל ולהבין בשנים האחרונות. תמונות של כוכבניות צעירות בדרגות שונות של התפשטות כבר לא גורמות לנו לכסות את עינינו בהלם. אבל אם אתה יכול להקדיש אדישות לכל זה, אז למה ליצור סצנה לרצוני להישאר בתולה. אני לא אומר שלעולם לא הייתי שוקל אינטימיות לפני הנישואין, אך העובדה היא שההזדמנות צריכה להתעורר, ההזדמנות הנכונה. הזעם הזה שעוטף את הבתולין וכל מה שקשור אליו הוא משהו שלדברי צריך להפחית. שונאים צריכים להניח את חניתם ולהפסיק לתקוף וכל מי שמכריז על אהבה חופשית לא צריך לכפות זאת על אף אחד.

עשיית אהבה היא עניין של בחירה וצריכה להישאר כך. אבל היום והגיל של העז-כל-שיתוף-כולם לא מאפשרים להיות ככה. רוב האנשים שאני מכיר נמצאים שם כדי להוכיח משהו לעולם, מורדים כנגד מסורת ומנהגים ומנסים למצוא את הגומחה הקטנה שלהם בעולם.

אני כל כוונה לגילוי עצמי ולניסויים כל עוד זה נשאר בזה. אין לי ממש משאלה שלא התגשמה לדעת את פרטיו. כולנו מציצנים בפני עצמנו. קריאה על ידוענים ועל חייהם האישיים הם ההנאה האשמה שלנו. ההצלחה של מופעים כמו "רכילות ילדה" היא הוכחה מספקת. זה משקף בעצם את הקסם שיש לנו מאנשים אחרים, אפילו כאלה שאנחנו לא מכירים, חיים את חייהם.

העולם בו אנו חיים כיום אינו כפי שהיה לפני עשר שנים. העמדות, בין השאר, השתנו. אך כאשר העמדות משתנות, גם הערכים הבסיסיים מסתדרים. מהדגש הפוריטני על הבתולין עברנו לכוח הפרחים ואהבת החופש של שנות השישים למדונה וההאדרה הנועזת שלה בזנות. אפשר לכנות זאת אבולוציה, התפתחות התודעה, פשוטה ופשוטה. זנות היום היא חלק ניכר מחיי היומיום, כמו גם קפה הבוקר שלך, בזכות השפעתם של קארי ושות '. אבל אם שיתוף פרטים אינטימיים מחיי הבשרים שלך מתקבל על הדעת, אז מדוע לא לקבל את זה שחלקנו אולי לא יזעזעו! * יש אימה אחת או אולי *! אולי לא תרצה לדבר על זה.

אבל הנה העניין, המטרה שלי היא לא להרחיב את היתרונות של הצלתה לנישואין וגם לא להטיף לנקודות של פמיניזם מהותי. אני בן שלושים וחייתי את זה, עברתי חלק מההימלטות המטורפות ועשיתי די טוב להתעורר עם כאב בעצמותי וחרט על דעתי.

אבל ברצינות, מרטיני תפוחים ודוכני לילה לא בהכרח צריכים ללכת יחד. נושא הבתולין שלי אינו חוסר הזדמנות אלא נושא בחירה. זה לא קשור לתמימות של ההמתנה ל"אחד "ולא מדובר בהמתנה באדיקות לליל הכלולות. פשוט לא הייתה לי הזדמנות מספיק טובה.

כנשים בעלות חומר, עלינו להיות בררנים עד שתגיע "ההזדמנות" הנכונה. אז עד אז "זה לא יכול לעשות", אדוני!