'חניבעל' סיכום: הכל במקומו

אם הסיטקום, שדורש שתווים יחזרו ללא הרף לסטטוס קוו, הוא ז'אנר הטלוויזיה השמרני ביותר, סדרת הרוצח הסידורי היא בוודאי מספר שתיים. מופעים כמו הגשר, הבאים, ו מזל דלי (אשר יש בעיות אחרות) לנהוג בעוצמה לקראת העימות, אבל balk לסיום. בפרק האחרון של חניבעל, בעיה מבנית זו מקבלת הביתה עם דעות קדומות קיצוניות כמו שלנו anthero מתחמק מוות על ידי האויב חסר פנים אבל חזק. בתערוכה הסוחרת בגופים שבורים ופורקים, חניבעל הוא קודש בעליל. ההימור ברור יותר ויותר.

"Digestivo" מתחיל שם "דולצ'ה" עזב, עם חניבעל וויל גרהם בידיו החמדניות של מייסון ורגר, שרוצה לאכול את הראשון לגנוב את הפנים המושלמים להפריע של האחרון. זה חומר מחריד ורגר הולך לנבל בונד מלא, מסביר את זה שלו יהיה קורבנות לפני שהם להימלט על ידי מינוף אחותו של ורגר, מי הוא טמא פיזית ופסיכולוגית, נגדו. המיליונר המרושע מסתיים בכאב, וויל מסיים (מקווה) איזה מתקן טיפול ממושך, וחניבעל מסתיים במעצר. סוף כל סוף.

שתיקת הכבשים הוא ללא ספק המוצר התרבותי הטוב ביותר שמציעה חניבעל לקטר. וזה נכון מסיבה: ביסודו של דבר, הפסיכולוג הרצחני הוא לוחם מנטלי. כן, המופע הפך אותו למעין פסל של בשר אנושי, שהוא קריר וגס במידה שווה, אבל לבו של הדמות הוא הבחור שסובב את הסכין הרטורית, לא האמיתי. המופע השתדל מאוד לתאר את חניבעל המטורף של מיקלסן כטורף קדוש - בחלקו, מן הסתם, משום שכך נראה מיקלסן - אך טבעו של הטורף הזה עדיין לא ברור. האם לחניבל יש כפיה פיזית או פסיכולוגית. מבחינה היסטורית, זה היה האחרון, וזה עושה סיפור טוב יותר כי זה לא שואל את הקהל להאמין חניבעל עלול למות.

חניבעל לא ימות.ובכן, הוא לא היה לפני שהתצוגה בוטלה בכל מקרה.

מה שמביא אותנו לעתיד של ההצגה, אשר ללא ספק כרוך הדרקון האדום הרבה שחקנים לקרוא את ויליאם בלייק בטון כבד של קול. ההצגה מציעה עכשיו משהו קצת שונה מהכיוונון האמנותי הטוב ביותר בטלוויזיה: אנחנו מקבלים מושבים בשורה הראשונה להופעה שעשה חניבעל על החוטפים שלו, זה שישתמש בו כדי לשלוט בהם מאחורי סורג ובריח.

תמיד תהיה לנו פירנצה, אבל זו בהחלט התפתחות חיובית לתערוכה, שעדיין לא מצאה ערוץ חלופי חלופי. לפחות נהיה נהנים מהדוקטור לקטר, לפני שהרשת תספק את המכה שאויביו לא יכלו.